עדנה "הבוגרת"

מיכאל היה קצת לפני גיל 6 ושיחק כדרכו כדורגל בשכונה. שיכון ו שנמצא ליד רמת עמידר. הרחובות "מרוצפים" בחול בלבד, אין אספלט, אין מדרכות, השנה היא 1958, קצת לפני המעבר לתוככי בני ברק. אנחנו מתגוררים בדירה של חדר וחצי, אבא בעבודה ואמא עסוקה בבישולים וכביסות בתנאים המצומצמים שהיו אז, אבל לעומת ה"בית" הקודם זה כבר היה ארמון.
עדנה הפספוסה בערך בת שנה וחצי, מדברת ומבינה הכל. היו לנו לפחות מנקודת מבטי עוד כמה כאלה שהקדימו לדבר משפטים שלמים ואפילו "לקיים דיונים", רעות, אסא, שיר ומעיין. האחרים "נורמלים", ויודעים לומר אולי כמה מילים מקוטעות בגיל הזה של שנה וחצי, אבל אני לא מכיר את ההיסטוריה של כל הנכדים.
אמא קוראת מלמעלה: "מיכאל לך תביא מהמכולת לחם."
מיכאל אומר: "עוד מעט" אי אפשר להפסיק משחק באמצע, מיכאל הוא הרונאלדו, או אולי לפי מהירות הריצה – האמבפה (מי שלא יודע במי מדובר שיעשה גוגל ויתבייש) של הילדים בגיל 6 בשכונה ואם יש משהו שהוא לא יכול להפסיק "באמצע" (וזה תמיד באמצע) זה לשחק כדורגל.
אמא קוראת פעם פעמיים ומי ששומע את הקריאה של אמא זו עדנה שמסתובבת עם החיתול ליד הפספוסים האחרים (אך איזה ימים שלא חששו ממכוניות בכביש כי לא היו מכוניות ולא כביש).
ואז פתאום רואים כיכר לחם הולכת ומאחוריה רגליים קצרות של תינוקת ומתברר שעדנה הלכה למכולת, ביקשה לחם והביאה לאמא.